לקבל את עצמי באמת, אבל באמת
אמאלה! לא מתחברים אליי, מדברים עליי לא יפה, למה, מה עשיתי? ולקח לי זמן לקבל את זה שלא כולם יאהבו אותי.
אני יושבת על הספסל ומחכה
אין לי מושג למה אני מרגישה ככה, אבל בפועל עצרתי אומנם את המרוץ, ואני מרגישה יותר אמא, אבל האמת שאני עייפה יותר.
אני בוחרת במשפחה שלי
והבנתי שם לפני 3.5 שאני צריכה לשאול את עצמי שאלות על היותי אני.
מי אני?
מה אני?
מה התפקיד שלי בעולם?
ויצאתי לדרך.
איזה אמיצים אתם
האומץ האמיתי הוא זה שאנחנו בוחרים עדיין להישאר פה, שאנחנו כבר יודעים שלא הכל מושלם, ולא הכל ירוק, ואפילו לפעמים ממש קשה
לא לימדו אותנו להיות הורים
ילד ראשון, ואחרי זה שני, והיום תודה לאל, יש כבר שלישי.
ואני עדיין לא מצליחה להסביר כמה התפקיד הזה הוא ככ משמעותי. כמה אני חן אחרת .. כי אני אמא ודברים בגוף, בראש, בלב עובדים אחרת.
דיכאון ושיח רגשי
יש דיכאונות שהם תקופתיים. חד פעמיים , שטיפול תרופתי ושיחות עוזרים וזה עובר.
אבל יש כאלו שלא נעלמים