הדיסונס בין שקט פנימי מוחלט לבין הסערה והגעגוע לארץ הוא לא סביר
עברה שנה בדיוק מאז הביקור שלנו בארץ, שנה שנראת חיים אחרים, לפני שנה אחרי השתחרר מהסיוט שהיה לו פה- כלא תאילנדי, ה7.10 קרה ואיתו ההשפעות בכל מקום, תחושת הדיסונס בין איזה מזל שאני לא בארץ לאני רוצה להיות בארץ היא יומיומית ולפעמים שעתית, עברנו לצאנג מאי, העסק שלי חזר לפעול בגדול ואני שוב פוגשת עשרות […]
בכל מקום תמיד אמרו לי שלא אצליח- חוץ ממישהו אחד שהאמין בי תמיד ומישהי אחת שאהבה אותי ללא תנאי
מכירים את המשפט: מספיק מבוגר אחד שיאמין בך, אני זכיתי בשניים. אני מודה על שני האנשים האלו, למרות הגנטיקה הלא משהו שלי וכל חווית הילדות שלי סביב העצמי שלי האנשים האלו גרמו לי להיות החן של היום ואולי של כל השנים.
יש לזה שם, דכאון אחרי לידה- של גברים, יש לזה תרופה?
מי שמכיר אותנו, ועוקב אחרי בשנים האחרונות יודע את זה, אני מדברת על זה הרבה. יותם אהוב ליבי, החצי השני שלי עם דכאון . כן, יש דבר כזה, ולא רואים את זה על אנשים. יש כאלו שזה ברמה גבוהה שאי אפשר לצאת מהמיטה ויש כאלו שזה פוגע בתפקוד אחר ביום. בכל מקרה, זה קיים ונוכח. ואני כותבת את הבלוג הזה לכל אלו שמתמודדים עם זה.
למה עשיתי להם את זה, היה להם יותר טוב שם…
למרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון בכל קושי שלהם עולות לי דמעות בעיניים למה הם צריכים את זה, למה עשיתי להם את זה שוב.. ואז אני מבינה מה חשוב באמת.
וידאוקסט- האם אני מצטערת שיצאתי לרילוקשיין?
טלי ואני דיברנו הפעם על האם אנחנו מצטערות שיצאנו לרילוקשיין
יצאתי מקופנגן עם תחושת כשלון
אנחנו כבר שבועיים בבית החדש שלנו. אנחנו מסתגלים, הילדים נכנסו לבית ספר, אוריקי לגן. הקהילה מחבקת ושואלת אם אנחנו צריכים עזרה ואפילו הייתי בבית חולים עם אורי לבד, אז למה תחושת הכשלון מהפרידה מקופנגן לא עוזבת אותי ומה למדתי מזה?
שוב הבנתי מה הדבר הכי חשוב בשינויים ומעברים.
אז עברנו לצאנג מאי, וזה הגיע. הרבה הכנות רגשיות ופיזיות היו פה, אבל בתקופה של חוסר וודאות אנחנו כבר יודעים מה הדבר הכי חשוב כדי לשמור על הילדים שלנו ולתמוך בהם בכל הטירוף הזה.
רילוקיישן בתוך רילוקיישן
רילוקיישן בתוך רילוקיישן- ממשיכים לדייק את החלום לחיים נכונים יותר.
הגיע הזמן לספר ולהסביר, אנחנו עוזבים אחרי שנה ותשעה חודשים את הבית שלנו בקופנגן ועוברים ליעד הבא שלנו- צ׳אנג מאי בצפון תאילנד.