אז עברנו לפני שבוע לצאנג מאי.
מעבר שחיכינו לו , כלומר יותם ואני חיכינו לו הילדים פחות, אבל הם ידעו שהוא מגיע ועשינו הכנה טובה בפנגן. אחרי סיכומים ופרידות, מסיבות פרידה והפקות, עוגות שהגיעו למגרש הכדורגל ואפילו ארוחת בוקר משפחתית באחד המקומות הראשונים שאכלנו שהגענו לפנגן (אגב, פנקייק מעולה – מומלץ ממש) הגיע הזמן לעבור לפרק הבא.
הגיע הרגע, אנחנו אוספים את הדברים שלנו, יותם ואני זכינו בלילה לבד, כדי להתאפס אחרי תקופה ארוכה שאין לנו משפחה ״לשים את הילדים״ רגע זכינו בחברה שהפכה להיות דודה ברילוקשיין, כל הילדים אוהבים אותה, היא מכירה את אורי טוב והיא זרמה לישון איתם, והאמת שחוץ מרגע לנשום ולהיות אנחנו- הזוג שאנחנו רוצים להיות, יכלנו לדבר על המעבר. ברור שעשינו מלא שיחות, אבל אלו היו שיחות עומק, על החששות, והפחדים וההתרגשות- וזה כל כך חשוב להיות מתואמים בזמן מעבר או שינוי. בכל תוכנית או משפחה שאני מלווה במעברים אני מדברת על החשיבות של תיאום הורי, תיאום עמדות, להיזכר בסיבות, לדבר על הציפיות ומה יהיה, ופתאום יכלנו לעשות את זה. אני יודעת שזה לא תמיד אפשרי, ואני יודעת שחלקכן קוראות את הבלוג הפריוולגי שלי שהבן זוג נמצא במילואים כבר שלושה חודשים, אז איזה תיאום ואיזה נעליים, והאמת שזה חשוב אבל זה לא הדבר הכי חשוב בשינויים ומעברים- בתקופה שהדברים לא מספיק יציבים, תכף נגיע לזה.
הגענו יחסית מהר לצאנג מאי, הכל עבר סהכ על פי התכנון, המעבורת לסמוי, לילה בסמוי, פרידה ממקומות אהובים גם שם, תיאום ציפיות עם הילדים, הכלה של מלאאאא בכי ותסכול שלהם. דיברו רגשות (מזל שלקחתי את קלפי הרגשות בתיק שלי הם ככ רצו לדבר דרכם).
ואז קרה מה שידענו שיקרה, המון לוגיסטיקה והתארגניות ובצד הילדים מסמנים לנו עם ההתנהגות שלהם שהם לא רגועים. המון ריבים שלהם, צעקות, תסכול. יותם ואני ממש מוכנים לזה אבל אין תמיד מקום לזה. עושים עצירות מובנות, תיאום ציפיות אבל אף אחד מהם לא מצליח להירגע. אופיר מתלונן ורוצה לחזור לפנגן דורון אומרת שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר הגדול ואוריקי, הוא הולך בבית ומתלונן שהשינוי הזה לא זורם לו. הבית בטירוף. יותם שם מוזיקה ולרגע אנחנו רוקדים בבית המרווח והכיפי שנכנסנו אליו. והילדים מבקשים עוד מסך, כי משעמם לנו ואנחנו מפרקים ארגזים, ואני מתה להגיד להם יאלה קחו.. אבל אני יודעת, אני יודעת שהדבר הכי חשוב בתקופות כאלו של שינויים מעברים וחוסר וודאות זה- מסגרת ברורה!! כן, לייצר להם לעשות מה שהם רוצים כדי שיהיה לנו שקט ייתן מענה נקודתי אבל לא ייספק להם בטחון. להפך, יותם ואני מסתכלים אחד על השני, ויותם הגאוני הזה אומר להם, אנחנו מתים לתת לכם עוד זמן מסך אבל הדבר הנכון בשביל כולנו שנעשה את זה ביחד. הם לא קיבלו את זה בגאונות ובעיקר היו מתוסכלים ונתנו לזה מקום. הכלנו, נתנו תקווה (בשעה 16:00 תהיה לכם עוד חצי שעה מסך ), ראינו שאנחנו מבינים את הקושי ( ״זה באמת מתסכל שלא מקבלים את מה שאנחנו רוצים באותו רגע״) אבל בעיקר לא נבהלנו. נתנו להם מרחב להרגיש, לבוא לסדר את החדרים שלהם שהם רוצים, פתוח ארגזים, ללכת לקניות של דברים- להיות חלק ממה שקורה. אבל לא וויתרנו על המסגרת הברורה של מה שהילדים רגילים בשגרה.
ומאז אנחנו רק חמישה ימים פה, אבל אנחנו יודעים כבר טוב יותר להתמודד עם מעברים. הילדים איתנו בבית, הם מתחילים ללמוד עוד תשעה ימים, אוריקי ייכנס השבוע למסגרת עם הנני שלו לכמה פעמים בשבוע, אז הסערות הפנימיות עדיין הולכות ובאות. הם שואלים, הם מתגעגעים, הם משתגעים, הם צורחים אבל הם מקבלים מאיתנו את מה שהם צריכים- את הבטחון שהכל יהיה בסדר, הכל יעבור. אתם ואנחנו נתמודד עם מה שיבוא, ואת זה הרבה יותר קל לעשות במסגרת ברורה, שלנו, ברור מה כן ומה לא, שהערכים שלנו מולנו כמה שיותר. זה לא אומר שתמיד רגוע בבית, וזה לא אמור שאנחנו לא צועקים מידי פעם, וזה לא אומר שאנחנו לא מאבדים את זה.. זה רק אומר שהמסגרת שומרת גם עלינו, היא עוזרת לנו למרכז את הדברים החשובים יותר וחשובים פחות, היא עזרת לנו לשמור על הגבולות הפיזיים והמרחב האישי, וכמובן על המסגרת של הגבולות ועקרונות היסוד שלנו בתוך הבית כדי לנהל שגרה בחוסר וודאות ושגרה.
אז אם גם אתם נמצאים בתקופה של חוסר וודאות מכל סיבה, כי מלחמה, ומילואים, ואתם נמצאים לפני מעבר או שינוי מתוכנן תזכרו שמה שהילדים שלכם צריכים זה מקום לדבר על הרגשות שלהם ולהיות הם וזה יקרה שתהיה מסגרת ברורה בבית ומרחב בטוח- שרק אתם ההורים יכולים לעשות ולייצר. (עד כמה שאפשר אנחנו לא מושלמים ולא שואפים ל100%).
חיבוק לכולם, ותפילות לבשורות טובות אמן!!
