הגיע הזמן לספר ולהסביר, אנחנו עוזבים אחרי שנה ותשעה חודשים את הבית שלנו בקופנגן ועוברים ליעד הבא שלנו- צ׳אנג מאי בצפון תאילנד.
החלטה שגרמה להרבה אנשים להרים גבות, כי מה קשור? אם כבר עברתם לפנגן איך עוזבים גן עדן כזה מושלם?
וזאת שאלה שאני שואלת את עצמי בחודשים האחרונים.. כי בסוף ככ יפה פה, ויש פה פינות מושלמות שממלאות את הלב.
פנגן קסומה עם האנרגיות שלה.
בפנגן עברנו תהליך פנימי בזמן ככ קצר, פנגן הביאה לנו ככ הרבה מתנות
אז למה?
לפני חודשיים וחצי יותם אמר לי- אני רוצה לעזוב את קופנגן, לא טוב לנו פה.
התעצבנתי, למה אתה מחליט על כולנו?
לנו טוב.. ואז השדון הקטן יושב על הכתף-״ באמת? טוב לנו פה..״
לאופיר טוב ממש, אורי סבבה, אני סבבה.
סבבה? בשביל זה עזבתי את המשפחה האהובה שלי, את תל אביב אהובתי, את הבית האמיתי שלי בלב?
ואז יותם שואל- למה עזבנו את ישראל? ואני מהרהרת.
רצינו חיים רגועים יותר, רצינו לרדת מהרכבת הדוהרת של החיים.
רצינו לשלם פחות כסף.
רצינו חינוך טוב לילדים שלנו.
החלום של קופנגן התהווה לפני שלוש וחצי שנים בטיול שעשינו לתאילנד.
פנגן הייתה בתולית עם 40 משפחות וזה היה נראה קסום.
אבל פנגן של היום עם 400 משפחות, וכבר ממש לא בתולית. היא עדיין מהממת.
אבל החינוך של הילדים שלנו לא מספיק טוב עבורנו ( עבורנו , רק עבורנו).
הבתים פה מאוד יקרים ומאוד קשה למצוא בית עם מרחב כמו שרצינו.
אנחנו קצת מרגישים תל אביב שוב רק בלי הטיילת המושלמת שלה והחברים הטובים.
הבנייה כאן קצת חונקת מסביב.
כל ילד חווה פה חוויה אחרת אבל אפילו לאופיר שממש טוב פה אני יודעת שמגיע לו חינוך מאתגר יותר.
אבל מה עושים עם הים? והנופים העוצרי נשימה? מבינים שכנראה את זה לא נמצא כרגע.
אני מבינה, די מהר שהגיע הזמן לחפש מקום אחר.
רשמנו שוב את מה שאנחנו מחפשים, מה חשוב לנו.
אחרי תקופה מחוץ לישראל אנחנו מדויקים יותר.
על מה לא מתפשרים? חינוך, בתים עם מרחב, בית חב״ד כי אני מבינה שאני צריכה את זה לחיבור לבית, קהילה ישראלית, זה חשוב לי ולילדים שלנו.
אוקיי מתחילים לחפש יעדים, אנחנו מבינים שאנחנו רוצים להישאר בתאילנד כי אנחנו עם ויזה להמון שנים, אבל שום מקום לא מרגיש בבטן מספיק נכון.
ואז מחברים אותי לחברה בצ׳אנג מאי, היא שם ארבעה חודשים, והיא עפה על החיים שם.
ואני מחפשת את הקאצ, הריי גם פה בפנגן אנשים עפו, ואני יודעת היום שזה לא מושלם.
ואני מדברת עם עוד משפחה ועוד משפחה, ואני מבינה שבצ׳אנג מאי שונה מאוד מפה אבל מגיע לה שנבדוק אותה.
צ׳אנג מאי היא עיר בינלאומית, עם מסגרות גדולות, צ׳אנג מאי עם קהילה ישראלית לא גדולה אבל מתפתחת, היא עם נופים משוגעים של טבע וירוק ( נכון אין ים וזה יחסר לי) היא עיר עם בתי חולים גדולים ורפואה מתקדמת, היא עם קניונים (omg) והיא גם תאילנד, הולכים לבדוק את צ׳אנג מאי.
אז מה הקאצ? למה לא כולם שם?
כי אין בה ים, והיא עיר שיש בה פקקים וזה חסרון למי שמחפש משהו אחר מישראל, ויש בה את עונת השריפות שזה עניין של זיהום אוויר וזה לא משחק ילדים. עדיין- החלטנו ללכת לבדוק.
יותם ואני יושבים עם הגדולים לשיחה, ואומרים להם שאנחנו חושבים שקופנגן מהממת אבל היא פחות נכונה עבורנו כמשפחה ושאנחנו בודקים את האופציה למעבר למקום אחר, לצאנג מאי. הפעם בחרנו לשתף אותם בשלב ההתחלתי כי ידענו שתהיה התנגדות גדולה בעיקר מול אופיר שממש טוב לו. וכמו שחשבנו, אופיר מתנגד ממש! ובוכה. הוא כועס עלינו, דורון שואלת אם יהיו לה חברות שם? אבל מקבלת את זה.
אני, יועצת משפחות שמלווה ככ הרבה תהליכים כאלו יודעת שעכשיו כלתגובה לגיטימית, הכל בסדר, יש מקום להכל. מחבקת את השבר של אופיר , ואומרת לו נגלה מה נכון לנו. לא מנסה להסביר, לא מנסה לשנות את דעתו, רק נמצאת שם עבורו- מחזיקה את המרחב שלו.
אני סוגרת טיסה של כמה ימים, החלטנו שאני אלך לראות בתים, ואת הבית ספר שם, להרגיש אם זה נכון לנו. לאחר מחשבה נוספת החלטנו שהגדולים יהיו איתי, שיבואו לחקור איתי. עשינו תיאום ציפיות, אמרתי להם מה אנחנו הולכים לראות , הם יודעים שבסוף אבא ואמא יכולים לקבל החלטה שונה משלהם אבל אנחנו רוצים לשמוע מה הם חושבים וזה באמת חשוב לנו.
אנחנו טסים לצ׳אנג מאי.
נוסעים למורין החברה שהכרתי לראות את הבית שלה כי מסתבר שהיא עוברת דירה.
והגודל וואו, ענקי לגמרי. 20 דק נסיעה, בפנגן זה מקצה לקצה של האי😂 אבל יפה, זה לא מרגיש בנגקוק. ובינתיים אין פקקים קיצוניים.
הגענו לבית שעתיד להיות שלנו. בחוץ אגם ענקי עם דגים ( די מכוערים) שאפשר להאכיל, הכל נראה כזה כמו סיפור
והבית, וואו הוא ענקי, איזה מרחבים. והשקט.
יש אופניים מחוץ לבתים.
וואו הלב רגע מתמלא.
אבל מה עם השריפות אני חושבת לעצמי.
אופיר משחק בחצר הענקית כדורגל.
דורון רצה בין הקומות וקופצת בין המרפסות.
עוברים למלון שלנו בעיר העתיקה- אוקיי יש פקקים.
מורין שולחת לי הודעה- וואו איזו קבלת פנים מחממת.
החלטנו ללכת לקניון לראות מה קורה שם.
מלא חניות, אבל תכלס כבר אין לי את הצורך לקנות כמו פעם, זה משמח אותי.
הילדים במשחקייה עפים על החיים שלהם.
חוזרים למלון, יש פקקים, מבאס .. הרבה זמן לא עמדתי בפקקים.
ועדיין אומרת לעצמי אל תתאהבי, יש שריפות, זה זיהום אוויר- זה דיל ברקר.
הולכים לישון קמים בבוקר, היום הולכים לראות את הבית ספר.
לפני עוצרים באיזו שהיא משחקיה של לגו, הילדים עסוקים איזה שעתיים ואני שותה קפה עם חברה. איזה כיף יש פה מלא אופציות שאפשר לגוון.
זה מרענן קצת.
נוסעים לבית ספר עם מונית, יש יתרונות לגור בעיר גדולה, זה נגיש יותר.
מגיעים לבית ספר, הקדמנו.
יש בית קפה, אני שומעת עברית, כל המשפחות הישראליות שם, כלומר הרוב.
החלטנו ללכת לבית ספר שהקהילה לומדת בו, זה יונטי והוא עצום, הוא בערך בגודל של חצי קופנגן
לפני זה מדברים עם המשפחות, כולם נותנים תחושה מאוד מחממת, כאילו רוצים שנגיע.
איזה כיף!
אני שואלת על השריפות כל אחד אומר משהו אחר, ואני מתלבטת, יש לי ילד בן שנה, זה מסוכן עבור כולנו אבל בטח עבורו.
אנחנו מסתובבים בבית ספר, ואני רוצה שהילדים שלי ילמדו בבית ספר הזה, המרחבים, הפסיליטי.
אני יודעת שלא בטוח יהיו ישראלים בכיתות, אני מכינה אותם.
אופיר אומר זה קשה לי להגיד את זה אבל אני רוצה להתחיל ללמוד פה. דורי מוצפת מאוד כי זה ענקי ובוכה כל המשך היום תוך כדי תיווך שלי. ואני נושמת, וזוכרת שככה דורי, שהיא מוצפת היא מוציאה את זה החוצה זה חלק מהתנהלות שלה בעולם.
היא אומרת שהיא רוצה לעבור לצאנג מאי אבל לא לבית ספר הזה, הוא גדול לה ומציף- ואני מחבקת ונותנת מקום לקושי. ובפנים בלב חושבת- באמת? נעזוב את פנגן?
לא הגיוני.. יש פה שריפות.
חברה מפנגן מסמסת לי מה קורה? ואני מצלצלת ואומרת לה את כל הדילמות, והיא מבינה, ואומרת לי להמשיך להרגיש.
ואני לא רואה איך ארגיש בית בצ׳אנג מאי, הריי החברות הטובות שלי, הבאן מאנלי, היוגה האוס לא יהיו כאלו בצ׳אנג מאי.
ואני עדיין לא מחליטה, אבל בא לי את הדברים האלו.
יום חמישי, אני מקבלת הודעה מהרבנית של בית חב״ד- היום הפרשת חלה להחזרת החטופים( במקביל לכל זה בכלל יש מלחמה בבית שלי, והלב בכלל שבור אבל זה לפוסט אחר). ואני וואו- ברור שאני הולכת.
אני נוסעת בבוקר לראות עוד גן לאורי, ועוד שתי שכונות כדי לקבל פרופורציות. ומגיעה לבית חב״ד.
וכל הנשים שם, והן לא בהכרח מאמינות או עושות את זה כל שישי אבל אלו ימים במדינת ישראל אז מתאחדים. וכמה בוכות, וכולן מחבקות- ופתאום הרגשתי איזה חיבוק כזה.
תוך כדי ההפרשה וקריאה של איזה פרק או שניים לשחרור החטופים- יש תחושה מחבקת בלב.
ואני מקבלת החלטה- עוברים.
אבל מה אני אעשה עם הנני שלי? ואורי?
ואז חזרנו הביתה, והכל מסתדר.
הנני שלנו אומרת לנו שהיא מסכימה לבוא איתנו, יש מקום בבית ספר, הבית מתאים לנו, הילדים מתחילים להבין שזה הדבר הנכון עבורנו, הכל מתחבר.
ופעם ראשונה מאז שהגענו לתאילנד הכל מתחבר – ואפילו בקלות.
מחפשת את הקאצ, ובוחרת לשחרר כי זאת ההחלטה הנכונה עבורנו.
מה יהיה עם תקופת השריפות? אעדכן.
אני סומכת על הילדים שלי, עלינו שנצליח להתמודד עם עוד מעבר.
אני חוששת מעט הרבה דברים אבל נושמת את זה.
פנגן נתנה לי מלא מתנות, אבל זה לפוסט אחר.
אבל ההחלטה להמשיך לנוע- כי אנחנו מחפשים את עצמנו, את הדיוק, אנחנו לא מוותרים על התחושה שאנחנו רוצים להרגיש.
הלוואי וזה יקרה בצפון תאילנד, אם לא- נראה מה יהיה.
בתמונה- משפחה שנפרדת מהמקומות האהובים עליהם בפנגן- הבית שלנו בכמעט שנתיים האחרונות.
