זאת האמת על זה אני חושבת חצי מהיום שאני לא אורזת את הבית (שוב) מתכתבת (באנגלית) עם המורים של אופיר או דורון או מסתובבת עם אמא שלי בצאנג מאי בכל המרחקים. רגשות אשמה זה חלק מהמתנה שאנחנו מקבלים שאנחנו הורים, אני פוגשת את זה כל יום בקלינקה, את ההורה שלא מספיק זמן עם הילד לתחושתו, את האמא שלא הצליחה להניק את המשפחה שהביאה ילד שני מהר מידי וזה פגע בקשר וכל מיני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. ואני תמיד מנרמלת, תמיד מביאה מקום לתחושות אבל בסוף מסכמת שרגשות האשמה הם המצפן שלנו, וזה חשוב להכיר אותם אבל לא לתת להם לנהל אותנו כי תכלס זה בסוף תחושת אשם פוגמת בקשר עם הילדים. ועדיין עם כל הידע שלי, וההבנה הרציונאלית אנחנו בשבוע קשה פה.
שבוע רגשי קשה עבר פה, ההתכנסות של יותם הגיעה כמו שבכל שינוי שאנחנו עושים, אופירי במורכבות עם הבית ספר, דורי בשינוים אחרי שבוע מתחילה עם משחקי השליטה כי היא צריכה להחזיר לעצמה את היכולת אז הבית בסערה, אורי לא זורם עם המזג אוויר פה, הוא מתגעגע ללחות של קופנגן ועל היום פורח ומפתח פצעי זיהום מעור יבש, אמא שלי פה שזה מהמם אבל זה עניין אנחנו עוברים דירה (דמיינו אותי לוקחת אוויר) ואני משלבת את זה עם הקלינקה ועבודה יומיומית. פווווו, התעייפתי רק לרשום הכל. במקביל לכל זה ימים קשים עוברים על המדינה האהובה שלנו, שלשום מרכז שלי נפל באירוע הנוראי של קריסת הבניין, בחור בן 35, מוכשר, מצחיק חכם חבר טוב, הלב נשבר. אז מי אני שאתלונן? עוד תחושה שמלווה אותי המון, רגשות האשמה על המרחק מהארץ.
אז בתוך כל השבוע הזה שאני נדרשת להחזיק מרחבים רגשיים ותחושות שוב עלו רגשות האשמה, למה עשיתי את זה לאופיר היה לו ככ טוב בפנגן, מה הלחץ על החינוך הוא ממש בסדר מסתבר. החברה הטובה(שלי) מפנגן בדיוק מסמסת לי שהיא מתגעגעת- ״וואו גם אני!!״ היא כותבת שגם הבן שלה מדבר המון על דורון, אוף, גם דורון דיברה עליו השבוע שהוא לא יהיה ביום הולדת שלה. מסתכלת על הבית שלי, שמרגיש מבחוץ בתחושה ככ סוערת אבל אין לי מושג למה, בפנים אני יודעת שעוד שבוע יהיה בסדר. אני מרגישה את רגשות האשמה האלו, כל הזמן אבל משהו פה אומר לי, חן זה חבלי לידה- זה יעבור עוד שנייה. ואני יודעת את זה, וחייבת להחזיק עוד קצת. ככ מחזיקה שאני מתה לפרוק קצת בבכי והדמעות לא יורדות.
יותם שאל אותי איך זה הגיוני שכולם מתחילים כל הזמן את היום בקצב 4 ואנחנו בקצב 12, אמרתי לו שזה מעניין, וישר התחלתי להסביר שיש לנו ילד קטן, ורק עברנו… ואז הוא עצר אותי ואמר לי- ״שנייה, תהיי עם זה.. בואי נבין למה..״ כזה האיש שלי גם שהוא בתהומות הכי עמוקים הוא יודע לשאול את השאלות המדויקות, כזה הוא מדוייק (לפעמים מידי). אז עצרתי, ונתתי לזה מקום, עוד נותנת לזה מקום. קצב 4, זה היעד… ובעודי חושבת על זה אופיר מקריא לי ספרון שהוא כתב על הילד המוזר בכיתה שצחקו עליו והוא הצליח להתמודד איתם דרך כוחות העל שלו, שאלתי אותו אם זה סיפור עליו אמר שממש לא. שלו אין כוחות על, והיתה שיחה חמודה על כוחות על של ילדים, מה זה אומר? איזה מזללל שזה הילד שלי, באמת, כמה רגש יש בו. בקופנגן הוא היה עסוק מידי וכל אלו לא קרו, אז קצת התגעגעתי אליו. ודורון יורדת מלמעלה ומבקשת שוב ממתק, ואני מסבירה לה שזה לא אפשרי כרגע בגלל שעוד מעט אוכלים ארוחה מזינה, היא כועסת ומרגישה שהיא צריכה להוציא את זה, ואני מאפשרת, ואמא שלי עם אורי בנדנדה ואני עוצרת לשנייה ואומרת:״ תודה אלוהים על היכולת הזאת על הזמן הזה, על הרגיל הזה״. ובכל רגשות האשמה אני אומרת לעצמי- ״זאת הסיבה שעשיתם את זה שוב!! כי אתם מחפשים את השקט והרגיל והביחד״. ועבורם זה לא פשוט, גם עבורנו, אבל נעבור את זה כי אנחנו ביחד, ורגישים אחד לשני ומבינים, ונותנים מקום, ואנחנו מסוגלים- קיבלנו את כוחות העל להתמודד עם זה.
רגשות האשמה הם חלק יומיומי מהחיים שלנו כהורים, פעם אמרתי להורים לשים אותם בפח, כי שם מקומם של רגשות האשפה, היום אני יודעת שזה לא אפשרי, שצריך לתת להם מקום ולקבל את זה. רגשות האשמה יושבים על חלום שהתנפץ, על משהו שלא מדוייק, על הרצון להיות הורים מסוימים ואנחנו אחרים, על פנטזיה שהייתה לנו על מערכת היחסים עם הילדים שלנו ובסוף משהו אחר הופיע, וזה קורה כל הזמן.. והיום אני נותנת לזה מקום, אני מדברת עם רגשות האשמה האלו, אני מסמנת אותם כדי לדעת שבעוד 20 שנה על ספת הפסכולוג אולי הילדים ידברו על זה, אז אני שם, לאט לאט. ממשיכה להתפלל כל יום ליום טוב יותר ורגוע, מודה על היכולת הזמנית לשמור על המשפחה שלי שפויה עד כמה שאפשר, ורושמת על יום שלושה דברים טובים שהמעבר הזה עשה לנו.
באופן כללי תדעו שבחודש האחרון הוספתי טקס של הודייה, כל ערב, אחרי שאני אומרת את התפילה הקבועה שלי, אני אומרת תודה על שלושה דברים, זה עוזר לי להיות בהודיה, הדברים הקטנים והדברים הגדולים. כל דבר במסע שלנו הופך להיות טוב יותר אני יודעת את זה כבר, אז צריך להיות בנוכחות יומיומית, עכשיו אני לא איזה מאמנת לחיים טובים יותר, זה לא הטייטל שלי , אני פשוט מודעת למערכת העצבים בגוף, וכמה קורטיזול וסטרס משפיעים עלינו יום יום, כמה תרבות הלא מספיק רגשית יושבת נוכחת אצל כולם וכמה זה משפיע על ההורות שלנו ועל החיים שלנו. אז כן, אני בהודייה, זה עוזר לי לשמור על עצמי מאוזנת ומווסתת.
אז נכון היה להם טוב שם, אבל אם אנחנו החלטנו , ההורים שלהם שזה לא מספיק מדוייק רגשית עבור כולם, שמגיע לכולם מקום להתפתח אז הקושי הוא חלק מההתפתחות שלנו, שלהם. אני לא יכולה למנוע מהם את הקושי אני יכולה להיות העוגן עבורם, לעזור להם לדייק, לפעול במקומות שצריך כדי לשנות את הדברים אבל תכלס זה המקום שלהם, זאת הדרך שלהם בעולם ותפקידי להיות העוגן עבורם. ואם פעם הייתי מבטלת את רגשות הרשם בהם יהיו בסדר, אני עושה את זה לטובתם אני היום נותנת להם מקום ואומרת לעצמי:״ נכון, היה להם שם טוב, ואולי גם פה בעוד שנתיים יהיה להם ממש טוב, תני לזה הזדמנות״, מבינים? אני מביאה לעצמי זמן נשימה שמאפשר לי מקום ולתחושות שלי מקום. עוזר לי מאוד להיות בהודיה כי זה מאפשר לראות את הדברים הטובים ולא רק את הקושי, עוזר לי להתאמן ולרוץ, עוזר לי להכיר פה נשים מהמממות (באמת מהממות) שפותחות את הלב שלהן, שזה מרגיש כאילו הכרנו כבר, בלי אגו ומשחקים, בלי תחושת מאמץ, מן קשר כזה שמתחיל וזאת זכות גדולה. כל אלו עוזרים לי להתמודד עם תחושות האשמה שאנחנו עדיין מחפשים את הדברים הטובים עבורנו כמשפחה.
לסיכום אשתף, השבוע ,אחרי שגיליתי שאדם נפלל דיברתי עם חבר טוב מאוד שלי, שהשתחרר מהמילואים לא מזמן. החבר הטוב היה המנהל שלי בתקופה שריכזתי את ההנהגה והוא חבר נפש אמיתי שלי, אלו שמהשנת שירות אנחנו ביחד, והחיים גרמו לנו להיפגש יותר מפעם אחת בנקודות השקה, הוא גם הכיר את אדם, הוא קיבל אותו לעבודה, ובדרך שיחה ממש רגילה על אדם, הוא אמר לי את יודעת שקיבלתי אותו לעבודה הוא אמר שהוא טס לחול ואז יתחיל כולם חשבו שהשתגעתי שהסכמתי לקבל אותו, אבל משהו בפנים שלי הרגיש ככ נכון, שאדם הוא האדם לפתוח את השבט החדש, האנרגיה החוכמה, השנינות, המוטבציה. והבפנים עזר לי להתמודד עם רעשי הרקע שאמרו לי כל הזמן שטעיתי. לימים הוא (החבר שלי) צדק, אדם עשה משימה משמעותית חשובה וטובה, והיה בדיוק מה שהוא חשב שיהיה, כי כזה היה אדם. אבל שרגע עצרתי לחשוב אמרתי לעצמי איזה חשוב זה להיות נאמן לאמת שלך, לדרך שלך, למקום הפנימי, זה עוזר להתמודד עם רעשי הרקע כל הזמן. החבר הזה שלי הזה הוא אדם עם סנטר ככ חזק שזה השראה להיות לידו, ואני מאחלת לעצמי להמשיך את החיזוק הדרך שלנו, העקרונות שלנו, המקום שלנו הרגשות כדי לא לאפשר לרגשות הרקע להפריע ולתפוס מקום גדול מידי.
אז תודה על הדברים הקטנים, תודה על היכולת להיות במסע תודה על היכולת להרגיש גם שהלב שבור, תודה על הילדים שלי, על בן הזוג שלי על החברות, תודה תודה תודה! מתפללת לימים טובים יותר למדינה שלי, לזאת שאני ככ אוהבת למרות שאני רחוקה ממנה.
