אותי בדיוק קידמו לתפקיד אחר בצופים, והוא אמר לי -״ אני לא רוצה לחכות, אני רוצה להיות אבא״ ואני.. זרמתי. סבבה, בוא נהיה הורים.
בלי להבין מה זה אומר. ונהיינו הורים, וילד ראשון, ואחרי זה שני, והיום תודה לאל, יש כבר שלישי.
ואני עדיין לא מצליחה להסביר כמה התפקיד הזה הוא ככ משמעותי. כמה אני חן אחרת .. כי אני אמא ודברים בגוף, בראש, בלב עובדים אחרת.
כשאופיר נולד, אמרתי,לעצמי ולסביבה, אני אחזור לעבוד תוך שלושה חודשים, אני לא בנויה להיות אמא במשרה מלאה, אבל אני ממש זוכרת איך אחרי 5.5 חודשים שנאלצתי לחזור מה״חופשת״ לידה צלצלתי לחבר הכי טוב שלי שהיה אז המנהל שלי ואמרתי לו שאני מרגישה שאני נוטשת את אופיר.
ומאז עברו מלא מים בנהר.. דורון נכנסה למסגרת אחרי שמונה חודשים.. ואני כבר אמא ותיקה:) (כביכול ) ועדיין התפקיד הזה להיות אמא הוא הקשה המספק המורכב האהוב מבחינתי.
בחרנו לנסוע לצד השני של העולם, ואחת הסיבות העיקריות מבחינתי זה כי רציתי להיות יותר אמא, יותר איתם, יותר נוכחת.. וזה קשה!!
ולפעמים אני צועקת עליהם שדי!
ולפעמים אני חסרת סבלנות.
ואני גם רוצה שהיום ייגמר.
לפעמים אני הולכת לישון עם רגשות אשמה- שלא התייחסתי אליו או אליה, או שהייתי יכולה להתנהג אחרת וכאלו.
אבל לרוב, אני מתגעגעת אליהם כל כך שהם במסגרות.
בכל לילה, לפני שאני הולכת לישון, אני נכנסת לגדולים, בודקת שהם נושמים, מכסה ולוחשת- ״אני אוהבת אותך״ אופיר כבר עונה לי- ״די אמא את מפריעה לי
החיוך שלהם והצחוק שלהם זה הדבר הכי מדבק וכיפי בעולם.
החיבוק שלהם מרפא הכל.
והשאלות תום שלהם ממלאות את הלב.
זכיתי, לנגב את הדמעות.
לחבק אותם שקשה להם.
לדבר איתם רגשות.
ולתת להם עוד כלים להתמודד עם העולם המורכב הזה..
היום ,רוב הזמן אני אוהבת את התפקיד הזה להיות אמא.
ואורי, אורי לפני גיל שנה וחצי לא ייכנס למסגרת 
באמת שרק תהיי לי בריאים אהובים שלי, אה, ושלא תירשו את השריטות שלי ( ושל אבא
