מי שמכיר אותנו, ועוקב אחרי בשנים האחרונות יודע את זה, אני מדברת על זה הרבה. יותם אהוב ליבי, החצי השני שלי עם דכאון . כן, יש דבר כזה, ולא רואים את זה על אנשים. יש כאלו שזה ברמה גבוהה שאי אפשר לצאת מהמיטה ויש כאלו שזה פוגע בתפקוד אחר ביום. בכל מקרה, זה קיים ונוכח. ואני כותבת את הבלוג הזה לכל אלו שמתמודדים עם זה.
נעים להכיר, אני חן אמא לשלושה מתוקים ביחד עם אהוב ליבי יותם שהוא מתמודד עם דכאון מזורי. (עפ׳׳י השפה המקצועית). לא הכרתי את זה בעבר, לא פגשתי אנשים שדיברו על זה, זה קרה אחרי הלידה של אופיר וקראו לזה דכאון אחרי לידה של גברים (הרצחת וגם ירשת:)). אני זוכרת שראיתי אותו כמל על הספה שלנו בבית ברחובות עם תינוק קטן בבית, מתפקד אגב לגמרי בחוץ קם בבבוקר הולך לעבודה, שם מסיכה, חוזר הביתה וקורס. אוגר בתוך עצמו מלא כעס שהוא לא מצליח לווסת, תחושה שהוא כלוא בחיים שלו, שלנו. ואני, מה אני מבינה? כתבתי על זה הרבה, ואתם מוזמנים לחפש את הפוסטים (אצרף אותם למטה עם קישורים אם זה מעניין אתכם). מפה לשם, אנחנו 10 שנים בתוך זה, פעם חיכיתי שזה ייגמר, היום אני יודעת שזה חלק מהחיים שלנו לתמיד
עברנו לתאילנד אחרי הדכאון הככ קשה ומורכב שהיה לו בקורונה, מצד שני זאת הייתה המתנה שלנו, זה שינה אותו ואותי, את התקשורת שלנו, את הזוגיות שלנו, יותם ואני זוג חזק ומנצח. אנחנו בוחרים אחד בשנייה בכל יום ובכל תקופץ דכאון מחדש וזה חשוב. יש דברים שלא אקבל מיותם גם את זה הבנתי, משהו בו עצור, גם ברגש מולי אבל יש דבר אחד שאני יודעת מיליון אחוז, יותם אוהב אותי באמת! בפנים בפנים זה קיים, הוא לא תמיד יודע להביע את זה אז הוא עושה את זה בפעולות שלו. והוא עשה ועושה כל הזמן. נכון לפעמים זה מתסכל כי אני רוצה יותר, אבל אז אני חוזרת לבסיס של הקשר שלנו, לחברות, למבט בעיניים, לחיבוק האמיתי לנאמנות שלא קיימת בשום מקום אחר.
שלא תבינו לא נכון, יש פעמים שאני רוצה להתפוצץ. שאני ככ לבד, שזה פשוט מרגיש נורא, הנפילות של יותם באות בכל מיני צורות, לפעמים בהתקפי חרדה, לפעמים בתחושת בדידות וכינוס, ואני מהצד יודעת לזהות יותר או פחות, ומנסה לתמוך. למדתי עם השנים שאין לי הרבה איך לעזור לו, או לפתור את זה וזה לא פשוט לאדם כמוני, שכל מהותו זה לגרום לאהובים שלו להיות מאושרים, למדתי שמה שהוא צריך ברגעים האלו זה אותי בשיח רגשי, שהוא צריך שאני לא אשקף לו מה ואיך אלא פשוט להיות שם עבורו ולקבל אותו מבלי תנאים. אני אוהבת את יותם בכל ליבי, הוא האדם הכי רגיש, יפה חכם שפגשתי בחיי, ולכן כל פעם שאני מתחרפנת, אני פותחת את הפתקים בטלפון שהכותרת שלהם היא:״יותם״ ורושמת שם את שלושת הדברים שאני אוהבת בו, לפעמים קשה לי לכתוב כי אני ככ כועסת עליו, כלומר על הנפש שלו, הדכאון, בא לי לצרוחחחח- ״קום מזה״ מספיק!, בא לי להגיד לו שיש לו פה אחריות וכל מיני משפטים שאתם בטוח מזדהים איתם, אבל אני מבינה זה לא הוא, הוא לא עושה לי בכוונה, הוא מנסה להילחם בזה, כל יום. הוא לא מוותר על עצמו ועלינו, והרשימה הזאת של הדברים שאני אוהבת בו מזכירה לי מי הוא באמת. הוא לא הדכאון זה רק חלק ממנו.
הילדים לפעמים שואלים מה יש לאבא, דורון בדיוק השבוע אמרה לו שהוא נראה עצוב, ואופיר ציין מולי שאתמול אבא היה נראה טוב יותר עם יותר אנרגיה, לא המשגנו להם את זה עדיין כי הם צעירים אבל הם כן יודעים שלפעמים לאבא אין מצב רוח והוא אוהב אותם ככ, וזה לא קשור אליהם. יותם יודע להגיד להם את זה, הוא יודע להראות להם אהבה גם שהוא במצב הזה, הוא יודע לשבת עם אופיר ולדבר על חלל למרות שהוא מרוסק בפנים ולשחק עם דורון בברביות כאילו זה הדבר היחיד שמעניין אותו, אורי אגב מוציא ממנו הכי הרבה שמחה ואור, תודה על הילד הזה הוא כוכב אמיתי שמאיר לנו את הדרך כל הזמן, תודה על הילדים שלנו.
יותם נלחם בזה, הוא מתמודד ומטופל, בצורה עמוקה ורחבה, שטחית ולצדדים. הוא נמצא פה בכל מיני טיפולים ומדיטציות, תודה לאל הגענו לארץ הבודהה, אז יש פה הרבה מזה, הוא מבין שהוא במסע וזה קשה וגם אני, הדכאון הזה הוא חלק מהחיים שלנו, הוא תמיד יהיה. אני מנרמלת את זה לכם (ולעצמי), אני דואגת לעצמי כדי להיטען ולפעמים אין לי יכולת לכלום כמו בשבועיים האחרונים שגם אני כל היום בוכה, כי אין לי מקום לעצמי. מקום חדש, מסגרות חדשות, מעבר דירה, ילדים חולים, תהליך שינה לאורי, בית, עסק, משפחות ואת כל זה 80% לבד, זה לא פשוט, אבל אני יודעת לבקש עזרה. ויש לי אפילו פה שתי מלאכיות שעוזרות לי ושומרות עליי מבלי שאבקש, ככה זה אלוהים שולח לי מלאכיות טובות בכל מקום שאני נמצאת בו ששומרות גם עליי ורואות אותי וזה מעגל תמיכה משמעותי.
מעבר ליותם יש לי תפקיד חשוב, עם הילדים שלי, אני רוצה וצריכה ללמד אותם רגשות, שפה רגשית. שיצליחו להביע את הכל מבפנים, שידעו להיות מווסתים יותר בהמשך, אני יודעת שאם יותם היה מצליח להביע תחושות כמו כאב ותסכול החוצה, אם הוא היה מצליח לעבור הלאה מהרגש ולהתמודד עם עצמו. הילדים שלי מטופלים רגשית, זה ככ חשוב לי שהם יצליחו להיות מווסתים ביחס לעצמם מבלי להסתיר, מבלי לשים חומות הגנה לרגשות שלהם, שיוציאו הכל החוצה ויידעו שהבית שלהם, יותם ואני תמיד המקום הבטוח שלהם, תמיד יהיה להם לאן לחזור. ואם הם מתישהו יחוו את מה שיותם חווה אני מקווה שלי יהיו יותר כלים לעזור להם ולהיות שם עבורם (ועבור הבני/בנות זוג שלהם) כי זה ככ קשה. יש פה ככ הרבה אשמה, וחוסר אונים, ורק יכולת של חמלה וקבלה עוזרים פה.
אז לסיכום אאנחנו מכתוב למי שחווה את זה יש פה המון בחירות שלנו, הצד שלא בדכאון , אנחנו צריכים לקחת אוויר , אנחנו צריכים לאפשר מרחב, ולמצוא לעצמנו נק עוגן ותמיכה, כן שוב ושוב. חשוב שהתקשורת עם החצי השני תהיה פתוחה, ושאתם לא מסוגלים יותר להכיל- תרימו דגל אדום, מול הבן זוג אם אפשר או מול מי שתומך בכם, אל תישארו לבד זה קשה. לרוב מצב נפשי לא נעלם הוא פשוט משתנה, זה בא והולך. כל עוד אוהבים את הלב של הצד השני, ויש חברות אמיתית אפשר להתמודד עם הכל.
