אנחנו כבר שבועיים בבית החדש שלנו. אנחנו מסתגלים, הילדים נכנסו לבית ספר, אוריקי לגן. הקהילה מחבקת ושואלת אם אנחנו צריכים עזרה ואפילו הייתי בבית חולים עם אורי לבד, אז למה תחושת הכשלון מהפרידה מקופנגן לא עוזבת אותי ומה למדתי מזה?
אנחנו שבועיים פה, משהו בלב ממש מרגיש שקט ורגוע. האנשים פה ממלאים את הלב, באמת. אני מרגישה שההחלטה להגיע לפה הייתה מהנכונות שעשינו, אומנם זאת רק ההתחלה ואפילו יש סיכוי שאנחנו צריכים להחליף את הבית שלנו מסיבות בריאותיות אבל עדיין אני מרגישה שזה הדבר הנכון עבורנו וצעד חשוב אז למה אני מרגישה את זה? למה התחושה שלא הצלחנו? שאני לא מספיק טובה עדיין קיימת? ולא עוזבת אותי. בכל דבר טוב שיש פה אני מרגישה חצי חיוך ולא חיוך מלא כי נכשלתי הריי אז מה העניין?
עזבנו את ישראל במאי 21. אנחנו לא בבית שלנו (של הלב) כבר שנה ותשעה חודשים, עזבנו עם מלא חלומות, יותם ואני לא אנשי העולם הגדול, אנחנו אנשי משפחה, מחפשים יציבות, נוחות ולחיות חיים רגילים. מעולם לא עניין אותנו לעשות רילוקשיין או משהו מסביב אבל משהו באותה תקופה אחרי הקורונה הבנו שאנחנו חנוקים, ומשהו הריי לא עובד עד הסוף, החיים שלנו היו מלאים בטוב, באמת. ילדים, בית (מושכר) בתל אביב, ריצה עבודות טובות, סהכ אוהבים אחד את השני משפחות מורחבות, לא סבלנו אבל כן הרגשנו כלואים, כמו עכברי מעבדה ואת זה רצינו לשנות, ואחרי הטיול שלנו בתאילנד ראינו משפחות עושות את זה בפנגן והחלטנו לעשות את זה.
ומשם, הגענו לפנגן אחרת שעזבנו תשעה חודשים קודם, כבר אז הכל היה אחר. היה קשה למצוא בתים, הבית ספר הבינלאומי הקשיח את תנאי הכניסה שלו, ואני לא נבהלתי, אני אדם שיודע להשיג את מה שהוא רוצה, אני מזמנת לנו, אני מייצרת מציאות מחשבתית, שאופיר ייכנס לסירפניה, ונמצא בית. אז עוד הייתי בהיריון.. ואני לא נבהלת מכל מה שעולה, אנחנו מתחילים מסע משוגע בפנגן, מצאנו בית כיפי, אופירי התקבל לסירפנייה אבל נכנס לרשימת המתנה, דורי מחפשת את מקומה, ואפילו אורי האהוב נולד (באמצע אחי שוחרר מהכלא התאילנדי אבל זה לסיפור אחר:)). אבל משם זה נתקע, הרשימת המתנה לא מתקדמת, עבורנו לפחות. החוזה נגמר המחירים עולים אנחנו בוחרים בפשרה של בית אבל לא מוצאים משהו אחר.. ופתאום התחושה הזאת , הכלואה חוזרת אבל לא נתתי לה מקום… אני חיה את החלום, אני בפנגן האי מהמם, יש לי פה חברות טובות, יש לי פה חיים. הכל טוב. אבלללל זה לא משתפר, יותם נעלם לי לתוך עצמו, הבית בלתי נסבל המרחב, כמות המשפחות עולה, אני מרגישה חנוקה. לכל דבר יש רשימות המתנה, אפילו לבתים- omg! אני גרה בתל אביב שוב. אפילו המחירי שכירות דומים. לא נותנת לזה מקום- אני חיה את החלום.
והמחשבות על זה שאני לא מסתפקת, ושאני תמיד רוצה יותר כל הזמן היו שם, המחשבה שאניֿֿ/אנחנו אשמים כי אנחנו לא רואים את הטוב שיש לנו, ותודה לאל יש לנו, וממשיכים וממשיכים. עד שיותם הרים תמרור עצור- ומשם אתם יודעים את ההמשך, עברנו לצאנג מאי, אבל התחושה שזה באשמתנו הייתה נוכחת שם, ונוכחת עדיין פה. איך הגיוני שאני לא הצלחתי בפנגן? מה אני עושה לא טוב? למה כולם מצליחים שם ואני לא? האם אני בנאדם כזה שלא מסתכל על הדברים הטובים. ואני מדברת על זה עם חברות שלי, והן מנסות להגיד את המילים הטובות, והנכונות אבל זה לא עוזב אותי. בסוף אני עוזבת את הגן עדן הזה כי לא הצלחנו למצוא את הבית ספר, בית התחושה שאנחנו רוצים.
ועבודת עומק מטורפת על זה, שאלונים ששאלתי את עצמי, איזה רגש זה פוגש? מתי הרגשתי שאני נכשלת? מה זה כשלון בכלל? ואולי אני בכלל אמיצה, אנחנו לא מוותרים? ואני מורידה עוד חומות, ומבינה שהעניין של התחושה היא שלי בגלל אמונות שלי, אמיתי, בחיי שאני אומרת משהו- זה קורה. הריי חצי מהחיים שלי אני חיה בתסמונת מתחזה, אז להגיד בקול רם אני עוזבת את פנגן שעוד ועוד ישראלים מגיעים יושב על התחושה שאומרת- לא הצלחנו למצוא את מה שטוב לנו, ולמה? כי אנחנו לא מסופקים ממה שיש לנו, כי אנחנו רוצים לדייק את הדברים עבורנו. כי אנחנו רוצים שהילדים שלנו יעופו בבית ספר, כי אנחנו רוצים להצליח לחיות חיי רווחה, ולא מוכנים לחיות עם טרנד או עם חלום- עבורנו זה לא הוגשם. ולמה אחרים סבבה? כי להם יש חלום אחר, וזהו!
יש לנו חלומות אחרים
ועוד דבר שהבנתי, אני כל היום אומרת לילדים שלי לא להשוות, ושכל אחד מקבל את מה שהוא צריך אז אולי גם פה זה ככה. למה אני משווה? אפילו החברות הכי טובות שלי שם, הן במקום אחר, בגילאים אחרים, במצבים אחרים- אז למה אני משווה? אז מספיק להשוות, אולי פנגן המהממת צריכה להישאר עבורנו המקום לחופשה כי זה הדבר הנכון עבורנו.
השדון הקטן יושב על הכתף: ״יופי חן, את מדברת לעצמך בסיסמאות שלמדת באיזה קורס או בתואר אבל תכלס את משווה״ וזה לא עוזב אותי, אז מה עושים? אני מבינה שזה חלק מהמסע שלי, הפרידה מפנגן רגשית לא פשוטה לי כי זה להיפרד מהחלום, כי זה מזכיר לי חוויות עבר, זה יושב לי על פצעי ילדות, יש פה העברות בינדוריות שלי שאני מכניסה לשם. שהייתי ילדה מדדו אותי בסביבה שלי בכל מיני סרגלי מדידה, וזה שלי. אני סוחבת את המדדים האלו, אז הדבר הנכון הוא כן לדבר לעצמי במה כן, ומה חזק אצלי. וכמו שמבינים שמקום העבודה הוא לא מתאים לפעמים, או השכונה, שגרים בה, או שמחליטים שצריך להתקדם הלאה- פה זה ככה. אז החלטתי להיפרד מהמחשבות האלו, לא כסיסמא. כתפיסה של אדם שמתקדם בחיים שלו, ותמיד נאמנה לערכים הפנימיים שלי. וכשאני לא – אני סובלת, כן כמו עכשיו בגן עדן הזה. ההתפשרות או הניסיון להיות משהו שאני לא- פשוט גורם לי, לנו לסבול. ובעיקר לא לחיות את החיים שאנחנו רוצים, ושהבנתי את זה- הצלחתי לשחרר את תחושת הכשלון. אני נאמנה לעצמי! לנו.
אז אני חוזרת למחברת שלי, פותחת את הערכים שלי שוב, את הסנטר שלי. ומסתכלת האם המעבר משרת את זה? האם ההישארות בפנגן משרתת את הערכים האלו? וכאן אני מתחילה להיפרד מהמחשבות המגבילות שלי, זה לא שאני לא מספיק טובה או שנכשלתי. זה לא משרת אותי. אני רוצה יותר, אני רוצה לחלום את החלום שלי, ולא של האינסטגרם. אני רוצה את החינוך שאני בוחרת לילדים שלי, אני רוצה את הבית עם המרחב שהילדים יוכלו לרוץ, כן אני רוצה אופציות בחירה. אני (עכשיו) כן בנאדם של העולם הגדול היום, וכמו שילדים שלי אני אומרת כל אחד מקבל את מה שהוא צריך אני מבינה מה אני צריכה, מה אנחנו צריכים כמשפחה, אני בוחרת בעוצמה של הבחירה שלי, של היכולת לדייק!
אז נפרדת מתחושת הכשלון ומחליפה בבחירה ודיוק וגם היום שלפעמים אני רואה סטורי של חברות והלב קצת צובט אני זוכרת את הבחירה שבאה מתוך עוצמה ויכולת. וכמה אני ברת מזל בתוך העולם הזה שאני יכולה להתמודד עם כל התחושות שעולות. עם כל המחשבות ועם כל הרעש החיצוני אבל למצוא שקט פנימי. שקט שמחזק את האמת שלי, את הסנטר שלי, את החברים שלי, מבלי לוותר על עצמי, או עלינו, מבלי לחשוב שליד זה מספיק כי אני לא מקבלת ליד, אני אוהבת להרגיש שלמה. אני אוהבת להרגיש שאני בוחרת, הרי יצאנו למסע הזה כדי להרגיש חופשיים, לצאת מהתחושה של המרוץ! ועכשיו האמת, שאני כותבת לכם את הבלוג הזה, הגדולים שלי במסגרת פה ליד עם מדים חמודים, ובית ספר ברמה גבוהה יותר, הקטנציק עם הנני שלו במסגרת מתוקה, אני מחפשת בית אחר ברוגע, מתכוננת לשיחות ייעוץ שיש לי עוד מעט ומשתפת אתכם בלב שלי- איזו בחירה מדהימה, איזו תחושה של חופש זה. וכמה חשוב שנישאר נאמנים לעצמנו.
בתפילה לבשורות טובות וימים שקטים- אמן!
