עברה שנה בדיוק מאז הביקור שלנו בארץ, שנה שנראת חיים אחרים, לפני שנה אחרי השתחרר מהסיוט שהיה לו פה- כלא תאילנדי, ה7.10 קרה ואיתו ההשפעות בכל מקום, תחושת הדיסונס בין איזה מזל שאני לא בארץ לאני רוצה להיות בארץ היא יומיומית ולפעמים שעתית, עברנו לצאנג מאי, העסק שלי חזר לפעול בגדול ואני שוב פוגשת עשרות משפחות כל חודש, וואלה הלב מרגיש כאילו הוא בחוויה חוץ גופנית בשילוב של דו קוטביות.
בתחילת המלחמה הרגשתי צורך יומיומי לנסות לתת, להתנדב מחדש לתרום כסף רק שלא יסתכלו עליי כזאת שמנותקת, זאת שחיה עם הקוקסים, זאת המדינה היפה שלי, הלב שלי שבור, באמת. אני מתפללת כל יום על החטופים, כל קבוצה של נשים שמתפללות על החזרתם או בריאותם- אני מצטרפת מן איזו תחושה שאני חיונית שאני משפיעה.. אבל אחרי כמעט תשעה חודשים אני מבינה שזה נחמד אבל אני לא באמת בישראל.
אני צריכה לקבל את זה שאני לא חלק מהדבר הזה, פיזית בכל אופן. אם יקראו לי לדגל כמובן שאגיע וברור לי גם אגב שאם לא היו לי ילדים, הייתי מתייצבת ב8.10 לעזור בכל מקום שאפשר , אבל הרצונות והחלומות במקום אחד והמציאות במקום השני, אז ממשיכים לחיות, וכל פעם שאני פוגשת משפחה, אז ההתחלה תמיד היא על המלחמה, על הבן זוג שהיה במילואים תקופה ארוכה וחזר סגור, השינה של הילדים שנהרסה לחלוטין כי רק שרדו באותה תקופה, הילד שחזר להרטיב בלילה ולפחד שמישהו יפרוץ הביתה, ומתוקים ששואלים מי אלו האנשים בתמונות בכיכר? אני פוגשת ככ הרבה סיפורים, והלב שלי לא עומד בזה. יש ימים שאני צורחת את הכאב הזה ומזכירה לעצמי שכנראה הסיבה שאני פה עכשיו זה כדי לתמוך במי שאפשר, לא להיות בתוך זה, אבל לעשות מה שאפשר מרחוק..יש סיבה לזה שאני פה ואני מקבלת אותה ומקווה שבקרוב אגיע לבקר את המדינה היפה שלי, את סבתא האהובה שלי, את המשפחה שלי ושל יותם שעברו גיהנום בשמונה חודשים האלו.
ואז אחרי שמקבלים את ההבנה הזאת לא נעים לי להתלונן, החיים שלי מלאים בקוקוסים וים (למרות שאני כבר לא גרה באי:)) והאמת האמת אחרי שנתיים שיש לנו סוף סוף שקט פנימי כזה (זוכרים את הדיסונס), אחרי המעבר לצאנג מאי אנחנו מרגישים כאילו מצאנו את המקום שלנו, הילדים סיימו מסגרות והתקבלו למסגרת טובה יותר, אוריקי גדל, יותם עובר פה תהליכים משוגעים, עדיין משפחה בהפרעה מידי פעם אבל הדברים מוחזקים, אז מה אני אתלונן? על מה? על דלקת ריאות של הילדים? על זה שיותם שוב צולל פנימה תגידי תודה שיש לך בעל עולה לי בראש, יש כאלו שכבר אין להם.. ובהתחלה זה העלה לי רגשות אשמה אבל היום זה מעלה לי דווקא הודייה, כלומר אני עדיין מתלוננת אבל בגלל כל מה שקורה בארץ אני גם מזכירה לעצמי את מה שיש לי בחיים, את זה שאני לא לבד, את האהבה שלא תלויה בדבר של ההורים שלי ואחים שלי גם שהם מאות ק׳׳מ ממני את כל המתנות בחיים שלי, נכון, יש מורכביות של החיים- הילדים, המצב הכלכלי, דכאונות המרחק מהמשפחה ועוד.. אבל גם זה שיש לי שקט פנימי פעם ראשונה בגיל 39, או לפחות יותר שקט פנימי זה מראה על התהליך המדהים שעברתי ברילוקשיין הזה שהיה מטורלל לגמרי, היריון לידה כלא של אחי, אי מפוצץ חוסר מקום תחושת חוסר וזרות ועוד ועוד.. ופתאום, תודה לאל! איזה שקט חברים שלנו, חברים לילדים, בתי ספר, עבודה זוגית, ילדים מהממים – לרוב- איזו ברת מזל אני!
אז מתי נחזור? הריי יצאנו למסע של שנתיים והשנתיים עברו, אז אין לי מושג, ולא זה בגלל המלחמה, זה פשוט חלק מהחוויה, ואנחנו עדיין בעיצומה, אבל ברור לי שמתישהו נחזור, יש לנו מבחינתי מקום אחד לגור פה, והכל מסביב חוויה , ואל תצחקו, אני לא חושבת שאהיה מהמשפחות האלו שאומרות את זה אבל נשארים ״בחוץ״ ככ הרבה שנים, לפחות לא מתכננת. ובינתיים אמשיך לנסות להסתכל תמיד על מה שיש ועל המתנות שקיבלתי בחיים, כן גם המינוס בבנק זה חלק מזה, גם הדכאון של יותם וגם זה שלדורון לא היו חברים בפנגן, כל דבר כזה גרם לנו להתקדם קדימה, אנחנו לא מסוגלים אגב לראות בתוך המשבר או הקושי, במקום הזה אנחנו עסוקים בלמה, באיך, אבל כשאני מלמדת את עצמי ואת הילדים שלי לדבר רגשות אני מלמדת אותם לקבל גם את השיט, גם את הכאב, את החוסר שליטה ובמקביל מלמדת אותם יום יום להסתכל על הדברים הטובים בחיים שלהם- כמודילנג, כיום יום, כסיכום יום. אחד הדברים שאני מאחלת להם זה להיות אנשים שרואים תמיד את הטוב בחיים שלהם, לא לחיות בסרט, לראות את המורכביות, אבל לסמוך על עצמם (ועל האל) שהם יצליחו לצאת מזה הלוואי שאצליח.
מתגעגת אליכם, חן.
