עברה שנה בדיוק מאז הביקור שלנו בארץ, שנה שנראת חיים אחרים, לפני שנה אחרי השתחרר מהסיוט שהיה לו פה- כלא תאילנדי, ה7.10 קרה ואיתו ההשפעות

מכירים את המשפט: מספיק מבוגר אחד שיאמין בך, אני זכיתי בשניים. אני מודה על שני האנשים האלו, למרות הגנטיקה הלא משהו שלי וכל חווית הילדות שלי סביב העצמי שלי האנשים האלו גרמו לי להיות החן של היום ואולי של כל השנים.

מי שמכיר אותנו, ועוקב אחרי בשנים האחרונות יודע את זה, אני מדברת על זה הרבה. יותם אהוב ליבי, החצי השני שלי עם דכאון . כן, יש דבר כזה, ולא רואים את זה על אנשים. יש כאלו שזה ברמה גבוהה שאי אפשר לצאת מהמיטה ויש כאלו שזה פוגע בתפקוד אחר ביום. בכל מקרה, זה קיים ונוכח. ואני כותבת את הבלוג הזה לכל אלו שמתמודדים עם זה.

למרות שאני יודעת שזה הדבר הנכון בכל קושי שלהם עולות לי דמעות בעיניים למה הם צריכים את זה, למה עשיתי להם את זה שוב.. ואז אני מבינה מה חשוב באמת.

טלי ואני דיברנו הפעם על האם אנחנו מצטערות שיצאנו לרילוקשיין

אנחנו כבר שבועיים בבית החדש שלנו. אנחנו מסתגלים, הילדים נכנסו לבית ספר, אוריקי לגן. הקהילה מחבקת ושואלת אם אנחנו צריכים עזרה ואפילו הייתי בבית חולים עם אורי לבד, אז למה תחושת הכשלון מהפרידה מקופנגן לא עוזבת אותי ומה למדתי מזה?