את הכניסה שלי לעולם עשיתי בצורה דרמתית כמו שאני יודעת שבוע 30 ירידת מים לאמא שלי, אני החלטתי שמיציתי את החוויה האור קולית ברחם, בית חולים, שנות ה80, מביאים לאמא שלי משהו לריאות שלי, ועוד איזה משהו שיגרום לי להישאר בבטן עוד קצת, שבוע 32, בפחות מ2 קילו הגעתי לעולם. לא ידעו אם אשרוד או לא, הייתי באינקובטור, בית מזכוכית אבא שלי קרא לזה, וחודש שלם אמא שלי נסעה הלוך חזור מאסף הרופא לבית של סבתא שלי ברמלה, מה אני אגיד לכם? מההתחלה לא חסכתי להם כאב ראש.
משם גדלתי לילדות רגילה, זוג הורים שפחות התאים אבל אהב את הילדים שלו מאוד, שנות ה80, מחפשים את הדרך שלהם בעולם, ואנחנו הילדים סופגים הכל, ההורים שלי עשו טעיות- מלאאאאא, אבל דבר אחד לא היה ספק בו- הם עשו הכל בשבילנו ואהבו אותנו אהבת נפש. לאחרונה אני מדברת המון על מקום בטוח, איך מייצרים מקום בטוח לילדים שלנו? איך מייצרים התקשרות בטוחה לילדים שלנו? זה הריי הדמויות שמגדלות אותנו, הם הדמויות התקשרות הכי משמעותיות עבורנו, על פיהם אנחנו מבינים מה קורה בעולם, על בסיס התגובות שלהם והנוכחות שלהם אנחנו מבינים מי אנחנו ומה מגיע לנו ומה לא, ברור שזה שילוב של גנטיקה טמפרמנט, אבל כבר יש המון מחקרים שמדברים שהסביבה היא משמעותית לא פחות להשקפת העולם הפנימית שלנו ושל הילדים שלנו.
הילדות שלי הייתה מלאה בהרבה דברים ורגשות, כמו כל ילד, הבית שלי היה יציב יותר או פחות עם הדרמות שהיו בו. הייתי בכורה ולמדתי לקחת אחריות על אחים שלי. בכל ריב שההורים שלי רבו חיפשתי מקום בטוח, הייתי מבקשת ללכת לסבתא שלי. סבתא שלי הייתה המלאך שלי, היא שמרה עליי (ועל כל הנכדים אגב) בצורה קוסמית. כמו מזרחית טובה היא פתרה המון דברים באוכל, אבל סבתא שלי תמיד ידעה מה להגיד לי. כשהייתי חוזרת אליה אחרי יום בבית ספר שצחקו עליי שהייתי שמנה היא הייתה שם וחיבקה, היא לא ידעה איך לפתור את הכאב שלי אבל היא גם לא מכרה לי בולשיט של את הכי יפה. היא פשוט חיבקה אותי תמיד עם עוד מנה של קוסקוס או פרוסה שרופה עם חמאה על הגז(נשבעת שזה הדבר הכי טעים בעולם) עד שהכאב עזב.
ההבנה שיש לי מקום בטוח כזה אפשר לי להיות אני שם, ואולי להתפנק יותר. סבתא שלי מעולם לא הציבה לי גבולות, בגלל שאני ילדה עם גבולות פנימיים מאוד חזקים לא הייתי צריכה שהיא תציב לי רק הייתי צריכה שהיא תהיה שם, שהיא תקבל אותי כמו שאני, שמנה או רזה, שהיא תראה את הדברים הטובים בי ושהיא תפנה לי זמן ותשומת לב שההורים שלי היו עסוקים.
בנוסף אליה היה את אבא שלי, שתכלס אני העתק מוגמר שלו, הוא תמיד אומר שאני גרסה משודרגת שלו. אבא שלי אגב לא קיבל אותי כמו שאני תמיד, הפריע לו מאוד שהייתי ילדה שמנה וזה מאוד העסיק את מערכת היחסים שלנו אבל אם יש מישהו שהאמין בי, מישהו שאמר לי שאני מסוגלת לעשות הכל זה אבא שלי, כנראה כי סבתא מיריים הייתה אמא שלו אז גם הוא איש כזה, שמאמין שהעולם נברא עבורו, שהולך בעולם וחושב שיש לו קסם בידיים ואכן זה עבד לו כמה שנים. אבל כל פעם שהייתי חוזרת הביתה ואומרת לו שלא הצלחתי במבחן הוא היה אומר לי תקבלי 90, ובאמת קיבלתי. אבא שלי ראה בי יכולות שלא היו בי.
אבא שלי היה מודילינג מטורף להתמודדות עם קשיים, הוא לימד אותי כל כך הרבה על לקום ולהתמודד. הוא הקים עסקים, פשט רגל, איבד כל מה שהיה לו אבל כל פעם הוא קם על הרגליים והמציא את עצמו מחדש. יום אחד אחרי שהוא סגר עוד עסק שלו הוא הגיע הביתה עם רכב ישן, ממש ישן. ממש התביישתי בו, גרנו בשכונה יחסית של עשירים (ברמלה כן אבל ביחס לשם:)) ומה קשור הדבר הזה? ואיפה האוטו שלך השווה. ואני זוכרת שהוא הרים לי את הראש ואמר לי חנפוש זה זמני, אני עכשיו עוזר לחבר שלי במשתלה אני אתיישר ונצליח שוב, אל תתביישי במה שיש לנו או אין לנו. זה לא עזר ככ ולא רציתי שהוא ייקח אותי לבית ספר, אבל הוא לימד אותי להתמודד.
אבא שלי לא נשבר אף פעם, כלומר מולי, ובאותה נשימה כל פעם שהייתי אומרת לו שאני לא יכולה הוא אמר לי:״ חנפוש את שרדת בשבוע 32 שכולם אמרו שזה לא יקרה אין דבר שאת לא יכולה״. אני זוכרת שלפעמים זה עצבן אותי, כי די אבא תגיד שקשה וקקי, תקל עליי, אבל זה לא היה חלק מהסלנג שלו. כשקיבלתי מנילה בכיתה יא, ככ חיכיתי לראות איזה תפקידי חיר אקבל חלמתי להיות מדריכה קרבית, אבל קיבלתי מנילה ובגלל שהייתי שמנה, הפרופיל שלי היה 45. אני לא אשכח את היום שישי הזה, לפני הפעולה בצופים שהייתי אמורה ללכת להעביר. כל החברות שלי קיבלו גם ומה אני אגיד להם, שקיבלתי תפקידי פקידות כי הפרופיל שלי 45, איזו בושות. מה הם יגידו עליי? אמא שלי הייתה שם בחדר חסרת אונים להחזיק את הכאב והקושי שלי, ואז אבא שלי הגיע (ההורים שלי היו גרושים אז) ואמר לי- מה את רוצה? להדריך? בואי נמצא איך תעשי את זה. תכתבי מכתבים, תילחמי, את לא מוותרת כי אמרו לך לא. לא היה לי כח לזה ולא האמנתי שאצליח והאמת בסוף איכשהו התגלגלתי לבית ספר הדרכה מהמם בצריפין, המפקדת בית ספר והסגן שלה ראו בי משהו והם פשוט שלפו אותי להדרכה, ומשם הפכתי להיות מפקדת ככ מהר ובסוף הייתי משקית הצפה הצעירה ביותר שהייתה בבית ספר. והקול של אבא היה תמיד שם מאחור.
אבא שלי ואני לא בקשר כבר עשור, היו המון טעיות שנעשו שגרמו לנו להתרחק, ועדיין כל פעם שקשה לי אני שומעת את הקול הזה:״ חנפוש, את יכולה, אין דבר שאת לא יכולה״. עשיתי דברים מטורפים ב6 שנים האחרונות, חלקם גדולים חלקם קטנים אבל כולם גרמו לי לצאת מאזור הנוחות שלי, כולם גרמו לי להבין מי אני, וכל פעם היו שני אנשים שהובילו אותי- סבתא שלי מירים האהובה הזאת שתמיד קיבלה אותי כמו שאני, ולימדה אותי חמלה, ואהבה בלי תנאי ואבא שלי שתמיד האמין בי גם שאני לא האמנתי בעצמי.
ושאני שואלת איזו דמות בטוחה אני רוצה להיות עבור הילדים שלי אז זה שילוב של שניהם, אני רוצה שהם יידעו שאני תמיד פה עבורם, שאני מקבלת אותם כמו שהם, שאני בשבילם, ושאני מאמינה בהם שהם מסוגלים להכל. שהחיים לא יהיו להם פשוטים, כי הם לא אבל שיש בחלקם יכולת לפתור את הדברים, כי הם מסוגלים. הם אומנם נולדו בשבוע 42 ודי גדולים, אבל הם קורצו מהחומר הכי טוב שיש- כזה שמאמין בעצמו ויודע שכל דבר שנרצה- הוא יקרה.
והאמת שעל זה בדיוק אני הולכת לדבר בהדרכה הקרובה שלי, איך להפוך להיות ההורה המוביל הזה שמייצר את התחושה הבטוחה עבור הילד שלו. את הבית הבטוח, את המקום הבטוח. ההבנה שלי שכל ילד בעולם חווה מלא דברים, פשוטים או קשים, את זה אנחנו לא יכולים לקחת ממנו אבל אנחנו צריכים להטעין בו את החומרים הנכונים להאמין בעצמו, להטעין את עצמו, וזה רק על בסיס מערכת יחסעם חזקה איתנו ההורים בילדות שלהם (או סבתא וסבא מעורבים ונוכחים במקרה שלי). אם אתם רוצים להצטרף להדרכה תלחצו פה.
