אני יושבת על הספסל שכולם משחקים ומחכה שמישהו יקרא לי לשחק..
כשהחלטנו ללכת להגשים את החלום, לעבור לאי בודד ולהוריד הילוך.
התרגשתי לעצור את המרוץ שכולם רוצים לעצור, התרגשתי שאני מצליחה לייצר מציאות עבור עצמי.
ואין לי מושג למה אני מרגישה ככה, אבל בפועל עצרתי אומנם את המרוץ, ואני מרגישה יותר אמא, אבל האמת שאני עייפה יותר.
משהו במדיות או ברשתות הפך אותי את המרוץ להיות אחר..
מצד אחד אני במקום מקצועי מעולה, אני שלמה עם מי שאני , שלמה עם הדרך שלי המקצועית והאישית.
בהמון חמלה על השנה שעברנו עם מעבר לידה ועוד איזה סיפור קטן של אחי שגרם להכל להיות מטורלל עוד יותר.
מצד שני, אני עייפה, לא כי אני לא ישנה בלילה מספיק, כי משהו בי עייף, משהו בי מבקש כמו איזה דרור, משהו בתוכי רוצה להפסיק ואין לי מושג מה , כי בואו אני לא עושה כזה הרבה:)
האותנטיות שלי היא לספר את כל התמונה, היא להראות את קשת הצבעים, וכן טוב לנו, ורגוע לנו, ויש לנו נופים משגעים, וים ענקי, שקיעות למות, ואפילו עצרנו את המרוץ.
אבל האמת שאני מרגישה שאני במרוץ אחר, שאותו אני רוצה לעצור.
מרוץ להיות רלוונטית אולי למרות שאני גרה בתאילנד, מרוץ להצליח למרות שילדתי לפני שנייה, מרוץ של משהו.. ואין לי אנרגיה כבר, והרגליים והלב כאילו מבקשים לעצור.
אז אולי אעצור קצת.
ואנוח.
ונראה מה יהיה בהמשך❤️
ואולי ארגיש נוח עם שהתחושה שכולם מתקדמים ואני יושבת על הספסל אבל כבר לא אחכה שמישהו יקרא לי לשחק כי ארגיש שלמה במקום שלי, אז אתחמם ואחזור לשחק❤️
