השבוע היה שבוע מטורף. מי שלא עוקב אנחנו בתאילנד.
ויחסית לעצמי אני ממש לא עובדת ודי בחופשה .
משהו אגב שבחיים לא עשיתי, במרחק ובאורך. אבל זה לא העניין.
העניין שיצא לי השבוע לפגוש בכל מיני מעגלים/ פורמטים אנשים מהגלגול הקודם שלי.
מי שלא יודע לפני שיצאתי לדרך עצמאית, הפכתי לאצנית( לא באמת) ואמא לשניים עבדתי בתנועת הצופים.
כן כן, אלו על חאקי.
וכן, יש שם עובדים.
לא, לא כולם מתנדבים.
למען האמת עבדתי שם 13 שנים.
בשלל תפקידים, ממרכזת שבט ברמלה( הבית שלי) ועד מרכזת הנהגת תא יפו.
את התנועה, שלחלוטין הפכה אותי למי שאני סיימתי בתחושה מבאסת. ואני משתפת כאן כי זה זה חשוב להמשך.
יצאתי בתחושת פספוס קלה( אולי גדולה) ילדתי בדיוק את דורון ולא הבנתי איך זה הגיוני שככה אני מסיימת 13 שנים.
מקום שהיה הבית שלי.
מקום שבו גדלתי וגידלתי .
מקום שקיבל אותי בכל סיטואציה בחיי.
איך הגיוני שיצאתי בתחושה כזאת מבאסת?
עם אנשים שחשבתי שהם חברים שלי והבנתי שלא.
עם לב שבור?
והבנתי שם לפני 3.5 שאני צריכה לשאול את עצמי שאלות על היותי אני.
מי אני?
מה אני?
מה התפקיד שלי בעולם?
ויצאתי לדרך.
לא ידעתי מה היא תביא, ידעתי שאני רוצה להיות אמא, נוכחת בחיים של הילדים שלי, אבל שאני לא מוכנה לוותר על החלומות שלי.
ידעתי שלא אתן לאף אחד להגיד לי מי אני או מה אני, אם אני טובה או לא( עדיין עובדת על זה🤣).
ומה שבעיקר גיליתי שאני לא אוהבת את מה שאני רואה מול המראה.
ביצעתי תפקידים משמעותיים מאוד בתנועת הצופים, עמדתי מול עשרות עובדים ואלפי חניכים. הובלתי עם צוותים שונים מהלכים גאוניים חינוכיים וניהוליים( היו כאלו שגם לא הצליחו).
אבל אף פעם לא חיבקתי וקיבלתי את חן שהייתה.
ואת זה הבנתי לפני 3.5 שנים.
שאני לא אוהבת את חן הזאת.
שאני מזלזלת בה.
מתביישת בה.
וזה מצחיק להגיד את זה על עצמך, אבל באמת שזה מה שהרגשתי.
ומשם יצאתי למסע.
לא ידעתי שזה יהיה מסע, אבל זה חתיכת מסע, והוא לא נגמר.
אולי לא ייגמר בחיים.
עם כל מי שהסתסמתי/ דיברתי השבוע קיבלתי תגובות של – הלוואי ואצליח לעשות חצי ממה שאת עשית, את מודל השראה, אני מאחלת לעצמי להצליח כמוך, איזו אמא מופלאה את ותגובות שונות.
ולי רק חשוב להגיד, כל מה שעשיתי בשנים האלו זה לקבל את עצמי.
זה להבין שמי שאני- זאת אני.
בצד ״היבש״ הקמתי עסק עם שותפה וצוות שנותן מענה לעשרות הורים כל חודש, ירדתי 40 קג, אני מוציאה את הילדים שלי כל יום מהמסגרות! אני רצה להנאתי, ואוהבת!!! את מה שהיא רואה במראה.
אבל הצד העמוק הוא מה שחשוב!
אני מקבלת את עצמי, אני נותנת מקום לתחושות שלי, אני לא מפחדת להיחשף גם בדברים שקשים לי, אני אוהבת את הילדים שלי אהבה ענקית והם בעדיפות ראשונה, אני בוחרת במשפחה שלי- תמיד! אני עושה עבודה עצמית עם עצמי , כל יום, אני לומדת לשחרר שלא הכל בשליטתי.
הבטחתי לעצמי 5 הבטחות לפני 3.5 שנים:
❤️ שאלמד להיות טובה אל עצמי יותר.
❤️שאם אי פעם אנהל צוות שוב, אנהל אותם ממקום אחר( היום אני יודעצ שמקום של כבוד, שיוויון, גובה העיניים)
❤️שהמשפחה שלי תמיד תהיה הדבר החשוב לי, ועל פיהם אגדיר את הדרך שלי ולא להפך.
❤️ שלא אתן לאף אחד להגדיר אם אני טובה או לא.
❤️שתמיד תמיד תמיד אקשיב לקול הפנימי שלי ואהיה נאמנה לאמת שלי.
ודברים נוספים שאני מוסיפה היום-
🧡תמיד להגיד תודה על מה שיש, ולחיות בעולם של שפע.
🧡להיות צנועים-הכל יכול להשתנות
🧡לזכור שאם תהיי בטוב יהיה טוב והעולם יחייך בחזרה
🧡ולהבין שמכל קושי צומחים
🧡לא לשפוט, אף אחד, לבוא ממקום של חמלה וקבלה, לזכור שבנאדם עושה משהו זה לא נגדי זה בעדו. לכעסו על הסיטואציה אבל לא לתת לזה להגדיר אותי.
לא את הכל אני מיישמת תמיד, אבל הכל רשום לי בפנקס וזה בארנק שלי.
אני עם דמעות בעיניים של הודיה וטוב על הדרך שלי, ועל מה שהיה שם לפני כמה שנים שיצאתי מהבית שלי השני למקום אחר.
לא ידעתי שאהיה טובה יותר בעיקר לעצמי ולעולם.
לילה טוב❤️
