זה מה ששמעתי ואני שומעת כמעט כל יום סביב הבחירה שלנו לעשות רילוקשיין עצמאי למדינה זרה, בלי שליחות של אחד מאיתנו, בלי איזו תמיכה מסביב תוסיפו את הבחירה ההזויה שלנו ללדת פה ולגדל פה תינוק ואח קטן שנמצא בתהליך משפטי ותקבלו טרלול לא אומץ😂
אבל היום, שנה אחרי ההבנה שלי מתחדדת, שהאומץ האמיתי הוא זה שאנחנו בוחרים עדיין להישאר פה, שאנחנו כבר יודעים שלא הכל מושלם, ולא הכל ירוק, ואפילו לפעמים ממש קשה, אנחנו יודעים מה חסר לנו( המשפחה שלי- כמה געגועים והטיילת בירקון😂) אנחנו מבינים את המחיר שאנחנו בוחרים ״לשלם״ שאנחנו ככ רחוקים ועדיין בוחרים לעשות את זה.
למה? כי בחזון שלנו, ההורי , המשפחתי, האישי החלטנו שאנחנו רוצים דברים אחרת. המיקוד שליטה שלנו הפך לפנימי, שאנחנו רוצים לשנות דברים אצלנו, כדי להצליח להגשים את החזון ההורי שלנו. גם שזה ממש ממש קשה- יש פה עוד דרך לעשות.
אני צריכה עוד לעבוד על הקבלה של עצמי בתוך השינוי הזה, על השינוי המשפחתי הלגיטימי ופחות, החרדות שיש שאתה גר במדינה זרה שהיא לא הבית שלך.. אבל אני גם צריכה להכיר בטוב! בטוב שיש לי בחיים, בשלושה ילדים והמשפחה שלי, בחברים שהפכו למשפחה, בטבע הפורץ גבולות שמביא שקט פנימי ויכולת לנשום עמוק, להכיר בטוב בעצמי, במי שאני, לחבק את השינוי.
אז אנחנו אולי קצת אמיצים, את זה אני יכולה להגיד רק עכשיו..
